אוסטפלד נ' אפי אבטחה בע"מ

פסק דין

1.בפנינו תביעה בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה, זכויות סוציאליות ועוגמת נפש.

2.הנתבעת היא חברה המספקת שירותי שמירה ואבטחה. התובע עבד אצל הנתבעת, כמאבטח, החל מיום 20.12.2009 וסיים את עבודתו בפועל בחודש יולי 2011. התובע סבור כי מועד סיום יחסי עובד-מעביד הינו 1.8.2011.

התובע עבד באתרים שונים, כאשר העיקרי שביניהם היה מפעל ECI בפתח תקווה. לדברי התובע, הוא עבד שישה ימים בשבוע, כולל שבת, לכל הפחות 8 שעות במשמרת, ובנוסף נדרש לעבוד שעות נוספות. לטענתו, הוא לא קיבל את מלוא זכויותיו מהנתבעת למרות שפנה אליה בבקשות חוזרות ונשנות לתיקון הליקויים בשכרו.

ביום 23.5.11 פנה התובע לנתבעת בדרישה לתשלום זכויות סוציאליות אשר לטענתו לא שולמו לו והודיע כי ככל שלא תשלם הנתבעת את מה שמגיע לו, יסיים את עבודתו תוך 7 ימים.

ביום 26.6.11 פנה ב"כ הנתבעת אל התובע במכתב, בו הודיע לו כי טענותיו ייבדקו וכי ככל שתמצא יתרה לתשלום, ישולמו לו הפרשים בשכר הקרוב (חודש יוני 2011). אולם, לגרסת התובע, לא שולמו ההפרשים המגיעים לו. ביום 5.7.2011 נערכה פגישה בין התובע לנתבעת בה חזר התובע על דרישותיו, אך הנתבעת לא נענתה לבקשותיו.

ביום 24.7.11 פנה ב"כ התובע אל ב"כ הנתבעת במכתב בו פורטו כל הזכויות המגיעות לתובע ונתבקשה תגובה עד ליום 31.7.11 שאם לא כן, יאלץ התובע לסיים את עבודתו בשורות הנתבעת. ביום 1.8.11 הודיע ב"כ התובע לב"כ הנתבעת כי מאחר ולא התקבלה כל תגובה מטעם הנתבעת באשר לאמור במכתב מיום 24.7.11, הוא מודיע על סיום העבודה, לאחר שהשלים את תקופת ההודעה המוקדמת. עוד באותו יום נמסר לתובע מכתב ממנהלת הכספים של הנתבעת, לפיו ככל שהתובע יעמוד על הודעת התפטרותו, הוא לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. לאחר מכן המשיכה ההתכתבות בין ב"כ הצדדים ולבסוף, בחודש נובמבר 2011, הוגשה התביעה לבית הדין.

התובע טוען כי הוא התפטר עקב אי תשלום זכויות המגיעות לו על פי דין - נסיבות שבהן לא ניתן לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, והוא זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים").

לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, דמי נסיעות ושכר בגין ימי מטווחים וימי רעיון ירי.

כן, טוען התובע כי התנהלותה של הנתבעת לאורך תקופת עבודתו ובסיומה, גרמה לו לתחושות קשות, והוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש.

3.לטענת הנתבעת, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמה, התובע עבד סה"כ 18.5 חודשים, עד להתפטרותו ביום 5.7.2011 מבלי לתת הודעה מוקדמת. היקף משרתו של התובע היה 76% בממוצע ושכרו עמד על סך של 21.45 ₪ מרבית תקופת ההעסקה.

לגרסת הנתבעת, התובע קיבל את מלוא הזכויות המגיעות על פי דין ואף מעבר לכך. כל פנייה מצד התובעת נענתה מיד, בוצעה בדיקה מקיפה של טענותיו ושולם לו סך של 357.78 ₪ בגין הפרשי שכר. כל פעולותיו של התובע, מטרתן הייתה להכשיר הקרקע להתפטרותו ולהגשת התביעה.

ביום 26.5.11 התקיימה שיחה בין הצדדים, במסגרתה הציג התובע טענותיו באופן כללי וסתמי. למרות זאת, התייחסה הנתבעת לטענות והתחייבה לשלם לתובע הפרשי שכר בגין זמני הפסקה אשר לטענת התובע הוא "לא ניצל" בסך 357 ₪ ולבצע בדיקה חוזרת של תשלומי הנסיעה המשולמים לו. כן, הוצע לתובע לבצע הפקדה משותפת לקרן פנסיה בגין חודשי העבודה הראשונים. כחודש לאחר מכן, שב התובע והעביר לנתבעת מכתב משולל יסוד הכולל "פירוט" של טענותיו. הובהר לתובע כי טענותיו ייבדקו בשנית ואכן נבדקו ונמצא כי הוא מקבל זכויותיו במלואן ובהתאם נשלח אליו מכתב. הנתבעת אף יזמה פגישה נוספת שהתקיימה ביום 5.7.2011 במסגרתה הבהירה הנתבעת לתובע כי זכויותיו משולמות באופן מלא. בסופו של יום הנתבעת שבה והבהירה לתובע כי הוא מוזמן להמשיך עבודתו בחברה כבעבר וכי כל טענה אשר תוצג על ידו תיבדק באופן ענייני ובמידה ויימצא כי יש דברים בגו - ישולמו לו ההפרשים ללא דיחוי. אולם, ממועד זה סירב התובע להשתבץ לעבודה והלכה למעשה התפטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזק לחברה.

הנתבעת הכחישה את זכאות התובעת לזכויות הנדרשות בתביעה וכן לפיצויי פיטורים.

הנתבעת טענה כי מתוך טעות קיבל התובע "שכר עבודה" בגין זמני ההפסקה, ומבקשת לקזז, מכל סכום אשר יגיע לתובע, סכום בגין תשלום שכר ביתר (בסעיף 29 לכתב ההגנה דובר על קיזוז סך של 5,000 ₪ אך בסעיף 66 מבקשת הנתבעת לקזז סך של 3,000 ₪).

כמו-כן, ביקשה הנתבעת לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובע סך של 3,000 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.

4.ראיות שנשמעו בדיון

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.

מטעם הנתבעת העידה גב' דנה רוקח - מנהלת כספים בנתבעת (להלן: "גב' רוקח").

בנוסף, הוגשו התכתבות בין הצדדים, רישומי הנוכחות ותלושי השכר של התובע. התובע אף הגיש רישומי נכוחות שנערכו על ידו בגין חלק מתקופת העבודה.